ביצועי סבולת וגיל

 

אי אפשר להתחמק מהמציאות כי ביצועי הסבולת נפגעים עם הגיל. מה הסיבה לפגיעה זו? והאם ניתן לעשות משהו כדי לצמצם אותה?

תומר גמינדר, ספורט למחשבה. מבוסס על סטפן סיילר

 

הנתונים שיש לנו מראים בבירור את הירידה בביצועים ספורטיביים עם הגיל, כמו למשל באיור זה:

 

ישנם גורמים פיזיולוגיים לירידה זו עם הגיל:

1.      הירידה ההדרגתית עם הגיל בדופק המקסימאלי (הערה – נוסחאות חיזוי הדופק אינן אמינות ברמת הפרט הבודד)

2.      ירידה במסת שריר, ובפרט בכמות סיבי השריר המהירים (סרקופניה)  

 

                                 i.            אטרופיה של השרירים, אשר מואצת אחרי גיל 55

                               ii.            ירידה בכוח השרירים בסדר גודל דומה

                             iii.            כוח השריר ביחס לגודל נשאר יחסית קבוע

3.      אבדן אלסטיות וקשיחות של הגידים, ובפרט גיד אכילס

 

גורם חשוב שכנראה אינו משפיע על הביצועים הוא כמות המיטוכונדריות, אותם "מנועי האנרגיה" בתוך תאי השריר. נראה כי הכמות שלהן תלויה בעיקר בכמות הפעילות ולא בגיל.

 

 

 

כמה תהליכים אלה משפיעים אם ממשיכים להתאמן באותה רמה?

באופן כללי, ניתן לומר כי הקצב/הספק הם פונקציה של 4 פרמטרים:

1.      יכולת הספקת החמצן המקסימלית (VO₂max)

2.      יחס ניצול החמצן – החלק של VO₂max שניתן להחזיק לאורך זמן (סח"ח/סף נשימתי/FTP/הספק ממוצע בפועל)

3.      יעילות העבודה – כמה מהכוח מנוצל לקצב/הספק

4.      יכולת אנאירובית

 

 

ובפועל? מאחר ואין לנו מחקרי עוקבה על ספורטאים לאורך עשרות שנים, בואו ונבחן מה המחקר אומר כאשר משווים קבוצות גיל של ספורטאים בני אותו גיל, ונשלים בתמונה אשר מתקבלת כאשר משווים ספורטאים בעלי יכולות דומות מקבוצות גיל שונות.

 

במחקר הבא של פייפר ועמיתיו על רוכבים ששומרים על רמות פעילות קבועות לאורך השנים. אפשר לראות יפה איך היכולת האירובית (VO₂max) יורדת עם השנים כאשר קצב הירידה מואץ עם הגיל, גם טווח רזרבת הדופק (לא מופיע בטבלה, אבל ניתן להערכה אם מניחים שדופק המנוחה הממוצע בקבוצה זו הוא סביב 50) יורד בשיעורים דומים. משמח יותר (למבוגרים יותר שביננו) לראות שהסף האירובי (VT₁) כמעט ואינו נפגע, למרות שהסף האנאירובי (VT₂) יורד משמעותית. גם היעילות, או היכולת להמיר את האנרגיה לפעילות, כמעט ואיננה נפגעת. וביחד, זה אולי מסביר קצת מהנהייה לכיוון אירועי סבולת ארוכים ככל שמתבגרים.

 

אנדרו קוגן, שמוכר לרובנו מהתרומה שלו לעולם האימונים מבוססי הספק, השווה מה בין רצים בעלי מהירות דומה בקבוצות גיל שונות, ובינם לרצי עילית צעירים ומהירים. המחקר שלו העלה כי הרצים המבוגרים קצת יותר שמנים, קצת פחות שריריים, בעלי דופק מקסימאלי ו-VO2max נמוכים יותר. אבל מנגד, יש להם אספקת חמצן טובה פריפריאלית טובה יותר לשרירים אשר מפצה על היכולת המרכזית המופחתת. כאשר משווים זאת לרצי העילית, הם כמובן מפגינים עליונות בכל הפרמטרים – מה שמסייע להם להגיע להישגים.

 

לסיכום

·         צריכת החמצן המקסימאלית יורדת עם הגיל, בעיקר בגלל הירידה בדופק המקסימאלי, ותהליך זה בלתי נמנע

·         הכוח המתפרץ של השרירים פוחת עם הגיל. ניתן להאט את התהליך, אבל לא ניתן למנוע אותו

·         סבולת השרירים נשמרת אם ממשיכים להתאמן

·         ולכן, יכולת הסבולת המקסימלית יורדת מהר יותר מאשר יכולת הסבולת הסאב-מקסימלית

·         ספורטאים מבוגרים נוטים לבצע טוב יותר, באופן יחסי, במרוצים ארוכים ופעילויות ממושכות בעצימות נמוכה, לפחות בטווח הגילאים 35 - 65